חמש חגיגות חג המולד: פרשת גולדמן, ברזיל והחוק שהיא הותירה מאחוריה.

תקציר מנהלים

תיק גולדמן – המקרה בו ילד/ה הוחזקו בברזיל בשנת 2004 וחולצו רק בסוף שנת 2009 – מהווה את הדוגמה הבולטת ביותר לטיעון המרכזי העובר כחוט השני בכל הסדרה: הטקסט של האמנה הבינלאומית להגנה על ילדים שנחטפו, משנת 1980, הוא תקין, אך מימושה תלוי במהירות, אכיפה ושיתוף פעולה, אשר לרוב אינם מתקיימים בפועל. במהלך יותר מחמש וחצי שנים, העיכובים אפשרו את התפתחות הטיעון המשפטי של "ילד/ה שהשתרשו", מניעה משפטית פנים-ארצית ששימשה כדי לנסות להתעלם מהחובה המוטלת על פי האמנה, ובסופו של דבר נדרש לחץ דיפלומטי וקונגרסימלי – לחץ שאליו משפחות רגילות לעולם אינן יכולות להגיע. ההשלכות החקיקתיות של התיק – חוק משנת 2014... חוק גולדמן. — נענה באמצעות הפתרון היחיד שניתן ליישם בקנה מידה רחב: דיווח שנתי מחייב ושקוף, המפורט לפי מדינות. מאמר זה מבוסס אך ורק על מסמכים ציבוריים; הוא אינו מהווה ייעוץ משפטי.

מבוא

ביום ה-24 בדצמבר 2009, בשעות הבוקר, בקונסוליה האמריקאית בריו דה ז'נרו, ילד בן תשע צעד מול מצלמות וכניסה לרכב עם אביו, איתו לא התגורר במשך חמש וחצי שנים. החזרתו של שון גולדמן לניו ג'רזי סימנה את סיומה של אחת הפרשות חטיפת ילדים על ידי הורים שנחקרו לעומק ביותר – והחלה פרק חדש. חמש שנים לאחר מכן, הקונגרס האמריקאי הכליל את שמו, ואת שם אביו, בחוק הפדרלי.

פרשת גולדמן חשובה לא משום שהייתה חריגה, אלא משום שהיא הייתה שגרתית בכל היבט, למעט החשיפה העיתונאית לה זכתה. המנגנונים ששמרו על ילד אחד בברזיל במשך חמש שנים – עיכובים בהליכים המשפטיים, ערעורים, הטענה בדבר "יציבות מצב הילד", מהלך משפטי פנימי בניגוד לחובה המוטלת במסגרת אמנת האג לשנת 1980 – הם אותם מנגנונים המתועדים באופן נרחב בנתונים העולמיים. כך זה נראה בחייו של משפחה אחת.

רקע משפטי: מה שהתיק בהאג הכריע ומה שלא הכריע.

הבהרה אחת מהווה את הבסיס לכל הטקסט הבא. תיק החזר לפי אמנת האג אינו מכריע סוגיות של משמורת. הוא מכריע שאלה אחת, מצומצמת יותר: האם ילד שנחטף או הוחזק שלא כדין צריך להיות מוחזר למדינה שבה הוא מתגורר באופן קבוע. מקום המגורים הקבוע.אז שהבתי המשפט של אותה מדינה יוכלו להכריע בשאלות הנוגעות לטיפול בילד בטווח הארוך? במקרה גולדמן, ההליכים שנערכו בברזיל היו... חזרה הליכים משפטיים; לאחר ששון חזר לארצות הברית, היו בתי המשפט האמריקאים – ולא צו הקיסוס (Hague order) – שאשררו את הסדרי השגובה. חלק גדול מהקושי בתיק נובע בדיוק מניסיונות להפוך סוגיה של החזרה לשאלה של משמורת בתוך ברזיל. שמירה על הפרדה בין שני הנושאים היא חיונית להבנת מה שקרה.

מה קרה?

ביוני 2004, שיין גולדמן, בן ארבע, טס מניו ג'רזי לריו דה ז'נרו יחד עם אמו, ברונה ביאנצ'י, במסגרת מה שהוגדר כחופשה משפחתית בת שבועיים. לאחר ההגעה לברזיל, היא מסרה לדייוויד גולדמן, בעלה, כי הנישואין הסתיימו ושיין לא ישוב.

בהתאם לאמנת האג לענייני חטיפת ילדים – שארה"ב וברזיל הן צדדים לה – מדובר בהחזקה בלתי חוקית: מקום המגורים הקבוע של הילד היה בניו ג'רזי, והעברת הילד לחו"ל ללא הסכמת האב הפעילה את מנגנון ההחזרה המוגדר באמנה. בתוך מספר שבועות, באוגוסט 2004, בית משפט בניו ג'רזי קבע שההחזקה היא בלתי חוקית והורה על החזרתו של שיאן לארץ. הטקסט עצמו של האמנה שואף להכרעה תוך שישה שבועות.

ארכו חמש שנים וחצי. רישומי התקופה הזו מזכירים קטלוג של הכשלים הידועים במערכת:

• הסעיף העוסק ב"ילד שהתגורר באופן קבוע" הפך את העיכוב להגנה. באוקטובר 2005 – שישה עשר חודשים לאחר השמירה (retention) – שופטת פדרלית ברזילאית הכירה בכך שהשמירה על סאן הייתה בלתי חוקית, אך סירבה להורות על החזרתו, תוך ציטוט הסעיף הרלוונטי (סעיף 12) באמנה, המאפשר לבית משפט לשמור על ילד אשר "השתקע בסביבתו החדשה" לאחר יותר משנה אחת. ככל שהתיק התארך, כך סאן השתקע יותר; ככל שהוא השתקע יותר, כך טיעון ההימנעות מהחזרתו הפך לחזק יותר. העיכוב לא היה רק תסמין של התיק. זה היה הטיעון הטוב ביותר של הצד השני, והוא התחזק משנה לשנה.
• המשפחה התארגנה מחדש סביב העובדה שלילד/ה נמנע מפניו מפגש עם אחד ההורים. ברונה התגרשה מדייוויד בברזיל ו בשנת 2007 נישאה לעורך דין המתמחה בדיני משפחה ברזילאים. בשנת 2008, היא נפטרה במהלך לידה. שון, שהיה אז בן שמונה, איבד את אמו – והתיק עבר שינוי מהותי. אביו החורג הגיש בקשה לבית המשפט בברזיל לקבל משמורת על שון, ובהסתמך על ההלכה הברזילאית של "אבהות רגשית-חברתית", ביקש להנפיק תעודת לידה חדשה המציינת אותו כאב. מושג מדיני פנים שימש בניסיון להפוך החזקה בלתי חוקית לאבהות חוקית – ובכך, לדחות את שאלת ההחזרה. עבור דייוויד גולדמן, התיק כבר לא היה סוגיה של אב מול אם; זה היה אב מול מהלך הזמן עצמו.
• הפתרון הנדרש מצריך מאמץ הרבה מעבר לכותלי בית המשפט. התיק הפך לנושא ברמה המדינתית, ועורר תשומת לב מתמשכת מצד הקונגרס האמריקני, שיחה בין ממשלתית ברמת נשיאותית וסיקור תקשורתי אינטנסיבי. בדצמבר 2009, בית משפט פדרלי בברזיל הורה על החזרתו של שון; שופט בבית המשפט הפדרלי העליון הושה את ההחלטה באופן זמני; וראש המערכה, גילמר מנדס, ביטל את ההשהיה מספר ימים לפני חג המולד. שון הועבר לידי הגורמים הרלוונטיים ב-24 בדצמבר 2009.

שון גולדמן חזר הביתה מכיוון שבסופו של דבר, מערכת המשפט פעלה – וגם בשל מנגנון תקשורת ודיפלומטיה יוצא דופן שהפעיל לחץ. רוב ההורים שנאלצו להשאיר את ילדיהם מאחור אינם יכולים לגשת למנגנון כזה. חוסר השוויון הזה הוא בדיוק מה שמערכת החקיקה שאליה נחשף המקרה ניסתה לתקן.

החוק שנותר מאחור.

בשנת 2014, הקונגרס חוקק את... חוק מניעת חטיפת ילדים ושיבתם הבינלאומית, על שם שון ודייוויד גולדמן. (חוק ציבורי מספר 113-150, שנחתם ב-8 באוגוסט 2014), באישור פה אחד בשני הבתי מחוקקים. חוק גולדמן הפך את הלקחים החשובים שעלו מן המקרה למדיניות רשמית:

• דוח שנתי וציבורי. משרד החוץ חייב להגיש לקונגרס דו"ח שנתי על ביצועי כל מדינה בנוגע לטיפול במקרים של חטיפת ילדים – דו"ח המעניק לעולם, באופן שנתי ופרטני לפי מדינות, תמונה ייחודית בתחום זה.
• קביעה רשמית של "דפוס של אי-ציות".מדינה אחר מדינה, עם רשימה של תגובות אפשריות מצד הנשיא – החל מהפרוטסט הרשמי ועד לנסיגה של סיוע – כאשר מדינה מסוימת אינה מצליחה לפתור תיקים.
• התחייבויות במסגרת הסכם.תפקידי מנהלי תיקים ייעודיים בנציגויות דיפלומטיות, תוכניות אסטרטגיות לכל מדינה עם חמישה או יותר תיקים פתוחים, ומזכרי הבנות דו-צדדיים עם מדינות שאינן צפויות להצטרף לאמנה.
• מימון הכשרת שופטים. עבור מדינות עם היסטוריה בעייתית בתחום זה – תוך הכרה בכך שרבים מהכישלונות מתרחשים בתוך אולמות משפט, ולא במשרדי החוץ.

הנתונים שעליהם מתבססת רובה של המחקר של ארגון SafeReturn – כגון הנתונים הנוגעים ל-15 המדינות המוזכרות בשנת 2025, היקף הטיפול במקרים בהודו, והסטטיסטיקה של ברזיל – קיימים מכיוון שחוק זה מחייב את רישומם ופרסומם מדי שנה.

ברזיל, בעבר ובהווה.

האם זה עבד? התשובה הכנה המבוססת על הנתונים הרשמיים: באופן חלקי, ועדיין לא עבור ברזיל.

בדוחה מ-2025, מחלקת המדינה של ארצות הברית ציינה את ברזיל בשל דפוס של אי-ציות. לשנה העשרים ברציפות.בשנת 2024, על פי אותו דו"ח, בארצות הברית נזקקו לטיפול 34 מקרים של החזרת ילדים ברזיל, המערבים 46 ילדים, כאשר 37 אחוז מבקשות ההחזרה לא טופלו במשך יותר משנה. הנתונים העולמיים מספרים את אותו סיפור מזווית אחרת: זמן הטיפול בבקשות לברזיל עמד בממוצע על... 363 ימים. כדי לפתור את הנושאים שעלו במחקר HCCH משנת 2021 – שהיה השני הכי איטי מבין המדינות עם נפח גבוה של תיקים – כאשר בממוצע חלפו 130 ימים עד שתיק הגיע כלל לבית משפט בברזיל. (הקביעות לגבי אי-ציות אלה הן קביעות של ממשלת ארצות הברית, אשר נעשו על פי החוק שלה עצמה; אנו מדווחים עליהן ככאלה).

אף אחד מהדברים הללו אינו הופך את ברזיל לגורם שלילי חריג. ברזיל קיבלה 49 בקשות להחזרת ילדים בשנת 2021 – נתיב משמעותי דו-כיווני – ובתי המשפט הפדרליים שלה הוציאו פסיקות רבות בנוגע להחזרות כאלה. מה שמצביע עליו הוא בעיה ספציפית הניתנת לטיפול, שהמקרה של Goldman חשף: תרבות של הליכים משפטיים שבה ערעורים והשהיות זמניות עלולים להימשך שנים, בעוד שבסוג זה של תיקים, יעילותה של האמנה כולה תלויה במספר שבועות בלבד.

מה שזה מלמד על מגבלות הסכם האג לבדו.

תיק גולדמן אינו מהווה הוכחה לכך שהאמנה חסרת ערך – בסופו של דבר, שיין אכן שב לביתו במסגרת האמנה. הוא מעיד על כך שמילות האמנה, כשלעצמן, אינן מספיקות כדי להבטיח את המהירות הנדרשת. שלושה לקחים עולים מכך:

עיכוב אינו ניטרלי – הוא משפיע על תוצאות התיקים. עשרים וארבעה חודשים לאחר תחילת ההליך, שופט יכול היה באופן הגיוני לתאר את מצבו של שיאן כ"מצב יציב". בנתונים כוללים, 24% מבקשות ההחזרה לוקחות יותר מ-300 ימים, והעילה "הסתגלות הילד" (settlement of the child) הופיעה ב-20% מכל הסירובים השיפוטיים ברחבי העולם בשנת 2021. בכל חודש שבו תיק נמצא בהמתנה, האפשרות לתיקון המצב פוחתת.

החוק הפנימי יכול לשמש כנגד האמנה. בקשת ההורות המבוססת על היבטים חברתיים ורגשיים היא טקטיקה משפטית חדשנית שמטרתה להפוך החזקת ילד שלא כדין למעמד של הורות לגיטימית. בכל מערכת משפט קיימים אמצעים מקבילים; נאמנות לאמנה נמדדת בכך האם בתי המשפט מאפשרים להם לבטל את ההחזרה (של הילד).

פרסום ודיפלומטיה הצילו ילד אחד – מדיניות חייבת להציל את שאר הילדים. חוק גולדמן מבוסס על ההבנה ששקיפות היא החלופה הברתית לפרסום: יש לפרסם את הנתונים של כל מדינה, בכל שנה, ולצרף לכך השלכות – אותו עיקרון העומד מאחורי ספירת דברים שלא נספרו.

מה הורים ואנשי מקצוע צריכים להבין.

עבור הורה שנשאר מאחור, המקרה טומן בחובו לקח מעשי וחשוב אחד: יש לפעול באופן מיידי ולשמור על תיעוד, מכיוון שזמן הוא גורם שלילי. בית משפט בניו ג'רזי קבע שההחזקה הייתה בלתי חוקית תוך מספר שבועות; השנים שאחרי כן התנהלו בבתי המשפט של המדינה אליה הועבר הילד. הבנת העובדה כי צו החזרה עוסק ב... פורום"לא משמורת בלעדית", אלא סיוע להורה בהצבת ציפיות ריאליות ובהתמקדות במהירות. אנשי מקצוע צריכים לנתח את המקרה כדוגמה לאכיפה ולעיכובים פרוצדורליים – הגבול שבו האמנה זקוקה ביותר לתמיכה – ולא כפגם בעיצובה.

מגבלות.

מדובר במקרה לדוגמה שנבנה על סמך רשומות ציבוריות ודיווחים, ולא מתוך מחקר משפטי ראשוני; החלטות בתי המשפט הברזילאים מצוטטות כאן באמצעות דיווחים עכשוויים, עד להוספת הפניות המקוריות שלהן. הנתונים הלאומיים הם קביעות ממשלת ארה"ב ונתוני המחקר של SafeReturn Alliance, אשר משתמשים במתודולוגיות שונות. המקרה יוצא דופן בשל החשיפה הרבה שלו, וזו בדיוק הסיבה לכך שמנגנוני הפעולה הרגילים שלו ראויים למחקר – אך פתרון הבעיה (באמצעות לחץ חריג) אינו מודל שרוב המשפחות יכולות ליישם.

מסקנה.

שון גולדמן איבד את אמו, ולאחר מכן, בגיל תשע, נדרש לעבור שוב בין מדינות, שפות ומשפחות – הפעם באופן חוקי. מחקרים על מבוגרים שנחטפו כילדים מצביעים על כך שההשלכות נמשכות עשרות שנים; כפי שאמרה פרופסורית מרלין פרימן, "ההחזרה אינה הסוף לסיפור החטיפה". המדד של כל רפורמה – בברזיל או בכל מקום אחר – הוא מספר השבועות מחיי הילדות שהיא מצילה.

שאלות נפוצות.

האם פסק הדין שהתקבל במסגרת הסכם האג קבע מי זכאי למשמורת על שון גולדמן? לא. ההליכים שהתנהלו במסגרת הסכם האג קבעו האם שון צריך היה... הוחזר/ה. אל ארצות הברית, מקום מגוריו הקבוע. לאחר מכן, סוגיית המשמורת הפכה להיות בסמכות בתי המשפט של ארה"ב. החזרת הילד קובעת את בית הדין המוסמך לדון בעניין, ולא בהכרח את תוצאת הסופי של הסדר הורות.

מדוע נדרשו חמש שנים וחצי? ערעורים חוזרים ונשנים והשהיות זמניות בברזיל, כמו גם טענת "היציבות של חיי הילד" המתחזקת ככל שחולף הזמן, גרמו למקרה שאמנת האג מיועדת לפתור תוך כשישה שבועות להימתח. העיכוב, ולא הטקסט של האמנה עצמה, היה בעצם הבעיה המרכזית.

מהו חוק גולדמן? חוק מניעת חטיפת ילדים והשבתם הבינלאומיים "שיאן ודייוויד גולדמן" משנת 2014 (חוק ציבורי מספר 113-150), המחייב את מחלקת המדינה של ארצות הברית לפרסם דו"ח שנתי המסווג את אופן הטיפול במקרים של חטיפת ילדים בכל מדינה, ומאפשר תגובות מדורגות למקרים של אי-ציות.

האם ברזיל עדיין נחשבת כמדינה שאינה מצייתת להסכם האג לשנת 1980 בנוגע לחטיפת ילדים? בדוחה מ-2025, ממשלת ארצות הברית ציינה את ברזיל בשל דפוס של אי-ציות, זו השנה העשרים ברציפות. אלו הן הערכות של ממשלת ארצות הברית בהתאם לחוק האמריקאי; ברזיל גם מחזירה מספר רב של ילדים ומטפלת במספר גדול של תיקים דו-כיווניים.